אני מותג!
טור על ערך עצמי וחוסן מנטלי: באמצעות משל האוכל המחיה לעומת האוכל הקל, מסבירה למה הצלחות וקרדיטים חיצוניים לא מזינים באמת את הנפש ואיך לבנות ערך עצמי יציב שאינו תלוי בהישגים.
יש מצב שאת חוזרת הביתה, עייפה, מותשת וסחוטה מיום עבודה קשוח, עייפה, אבל בעיקר בעיקר - את רעבה נורא!
אף אחד לא הואיל בטובו להשאיר לך סלט ירקות חי עם כמה פרוסות לחם מקמח כוסמין איכותי, וכמה בייצים קשות, כדי לא לוותר על החלבון. או לחילופין צלחת מרק מהבילה, ופרוסת סלמון או עוף מבושל ומתובל היטב בתוספת ירקות מאודים ומדיפים ניחוח מגרה. אה וגם מים קרים אין במקרר.
מה עושים בד”כ? ניגשים לפתרון המהיר הקל והנוח. את מוציאה כמה פרוסות עוגה טעימות, מכינה ציק צאק כוס קפה, פשוט להרגיע את הרעב המעצבן.
זהו? אכלת? נרגעת? היה לך טעים? מצוין!
עכשיו אני רוצה לשאול אותך, הגוף שלך שמח עם הארוחה ה’מפוארת’ שהענקת לו? או שאם היה לו פה הוא היה מתחנן ומבקש ממך ארוחה אמיתית (כן כן, בדיוק כמו התיאור החלומי שלעיל)?
אין לי ספק שאת יודעת היטב מה הוא באמת היה רוצה לקבל… אבל מה זה כל כך משנה לה? הרי הרעב נרגע, וזהו, מה צריך יותר מזה?…
האוכל שמחיה לעומת האוכל הקל
החלק העיקרי והמרכזי במאכל הוא להחיות את הגוף. ויש כללים מאוד ברורים מה מחיה אותה ומה גורם ההפיך. נכון שאדם שיקלע למדינה שאוכלים שם רק עוגות קרם וחטיפים, אם הוא לא יאכל שם כלום, הוא ימות מהר יותר מאשר אם יאכל. אז מה? אם הוא רוצה לחיות יותר הוא יצטרך לאכול את המאכלים הללו, והם יתנו לו בהחלט יותר זמן לחיות, אבל הכולסטרול, הלחץ והשומנים יכריעו אותו יום אחד ומסתבר שזה יקרה מוקדם יותר מאשר אדם שיגור במדינה אחרת ויאכל שם אוכל אמיתי ומחיה.
רק שמה לעשות, אוכל מחיה וטוב, הוא אוכל פחות נגיש, יותר יקר, צריך יותר לעבוד עליו, אבל דווקא הוא זה שמעניק חיים!
הקבלה לערך העצמי
הערך שלנו, כמה אני שווה, כמה אני תועלתית, כמה אני חשובה פה למישהו בעולם, יכול להיות ניזון ממאכלים שבסוף יכלו את חיי הנפש שלנו.
לאכול הצלחות, הישגים, קרדיטים, מחמאות, מרגיש לנו כל כך כיף, מפדבק, גדול ותוסס. אבל ברגע האמת, לא זה המזון הבסיסי שמחיה את הנפש, וממילא כל הגלגל הזה - אני, קיימות, ביטחון עצמי, יציאה מהכח אל הפועל, אישה טובה, אמא מסורה, חברה נחמדה, בעלת עסק מצליחה, הכל עלול ליפול ולהתנפץ לרסיסים.
נכון, יותר קל לרוץ לפתרון הנוח הקל והמהיר, אבל כך הערך העצמי שלי, תמיד יישאר פגוע ותלותי.
אז מה הפתרון?
לא לייצר לעצמי הצלחות? לא לשאוף לרצות להתקדם ולהשיג? ובכלל, הרי חווית החיים שלנו היא שאנשים שיש להם הצלחות, הישגים, טייטלים, הם הם השווים, הנחשבים, המותגים והגדולים…
תשובה: ממש ממש לא!!!
נכון, קיים כאן בלבול נוראי, וכדי להצליח לגדול נכון, צריך לדעת על הבלבול הזה, על מה קורה לנו, איך חיים באמת, מהם ההצלחות האמיתיים והנכונים שמחיים אותנו, ומה עלול לרסק (ואם לא חיצונית אז פנימית).
בפעם הבאה נדבר על איך האוכל הלא נכון מסוגל להטעות אותנו כל כך, ולאט לאט נתחיל לבנות את הערך שלנו, נדבר על הדימוי ועל הביטחון בעזרת ד’.
