האם זה ריבית? עובדים שמחליפים ביניהם שעות עבודה

עובדים שמחליפים ביניהם שעות עבודה

שני עובדים בחנות טמבור גדולה, עובד אחד נמצא בשעות הבוקר בחנות, והעובד השני נמצא בחנות בשעות אחה”צ.

קרה מקרה והעובד של שעות הבוקר לא יכל להגיע לעבודתו במשך כמה ימים. וביקש מחברו העובד אחה”צ, שיבוא להחליפו ולעבוד במקומו בשעות הבוקר. ובתמורה לזה, הוא יחליף אותו ויעבוד במקומו בשעות אחה”צ, בתקופת העומס הגדולה של ערבי החגים סוכות ופסח, שכידוע בתקופות אלו העומס בחנויות הטמבור גדול במיוחד.

נמצא, שהעובד אחה”צ מרויח יותר ממה שהוא נתן. שהרי הוא נתן עבודה ביום רגיל בשעות הבוקר, ומקבל בתמורה לזה רווח שאינו צריך להגיע לעבודה בתקופות עמוסות יותר של ערבי החגים, שהרי חבירו העובד יחליפו בימים אלו.

הצד לאיסור

הצד לאיסור בזה, היות ונפסק בשו”ע (יו”ד סי’ ק”ס סעיף ט’) “לא יעשה מלאכה לחבירו על מנת שחבירו יעשה עמו אח”כ מלאכה שהיא יותר כבדה”. ומבואר בזה, שאסור להחזיר לחבירו מלאכה יותר ממה שהוא קיבל מחבירו, ויש בזה איסור ריבית, וא”כ לכאו’ גם במקרה שלנו היות וסיכמו ביניהם שיחזיר לו עבודה ‘יותר קשה’ יש בזה איסור ריבית.

הצד להיתר

הצד להיתר, מכיון שבעל החנות משלם לעובדים מחיר קבוע, בין ביום רגיל, ובין בערבי חגים וזמנים יותר עמוסים, ואין תוספת מיוחדת עבור עבודה בימים יותר עמוסים, ונמצא שמבחינה כספית מה שנתן קיבל, נתן עבודה ששוה לדוג’ 1000 ₪, וקיבל עבודה שמשלמים עליה 1000 ₪. ומצאנו במשנה (בבא מציעא, פ”ה מ”י) שמותר לומר “נכש עימי ואעדור עמך כל ימי גריד אחד, כל ימי רביעה אחד”, פירוש: כל ימי הקיץ או כל ימי החורף, שאפילו שמלאכת השני רבה יותר מחמת אורך היום או תנאי מזג האויר, אין בכך ריבית, כי התשלום לפועל עבור ‘יום עבודה’ באותו תקופה הוא תשלום קבוע ולא תלוי כלל בגורמים האלו, ונמצא שהלוה החזיר למלוה אותו ערך שהלווהו.

ונראה שבנידון שלנו לא ניתן לדמות למקרה של ‘כל ימי גריד אחד או כל ימי רביעה אחד’, כיון שבסיפור שלנו אמר לחבירו במפורש שיחזיר לו עבודה בערבי החגים, שאז העבודה קשה יותר, ומסתבר מאוד שלולי התחייבות זו לא היה מסכים לעבוד במקומו ולהחליפו גם בשעות הבוקר. ושונה מהמקרה של ‘כל ימי גריד או כל ימי רביעה’ שבזמן הסיכום לא התחייב לו כלל לעבוד בזמן יותר קשה, אלא רק אמר לו שיחזיר לו עבודה בימי הקיץ או בימי החורף ולא פירט במפורש שיחזיר לו בזמן יותר קשה, ובכהאי גוונא גם אם לבסוף יחזיר לו בימות בקיץ או בימות החורף ביום כזה שהעבודה בו יותר קשה אין זה ריבית, כיון שסוף-סוף המחיר לכל ימי הקיץ או החורף מחיר אחד הוא.

ונמצא לפי”ז שלכאו’ אסור לעשות הסכם כזה בין עובד לחבירו.

הפתרון

אמנם מצאנו בס”ד פתרון נפלא, והוא עפ”י הקדמה יסודית. בשכירות פועל מותר להתנות עם הפועל ב’ מחירים, אם יקדים לשלם לו יהיה מחיר נמוך יותר. ואם יאחר לשלם לו יהיה מחיר יקר יותר. אבל בתנאי שהתשלום הוא ‘בתקופת השכירות’, דכיון ששכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, אין זה נחשב כחוב והלואה, אלא זהו זמן התשלום, ואכמ”ל ביסוד זה, ניתן לעיין בשו”ע (יו”ד סי’ קע”ו ס”ו).

יסוד ההיתר עפ”י דברי הגמ’ (בבא מציעא עג,) שרבא אמר לפועלים שבשדות, שהיות ובעל הבית מעכב להם את התשלום המגיע להם, ולבסוף רוצים שיוסיף להם כסף בעבור ההמתנה, וזה הרי אסור, והפתרון לקבל תוספת כסף עבור ההמתנה הוא על ידי שיסכמו עם בעל-הבית שעדיין לא גמרו את עבודתם אלא יעזרו לו בשדה בעוד כמה פעולות שאינם חשובות כל-כך, וממילא יוכלו לבקש ממנו תוספת על המתנת המעות של עיקר עבודתם, כי הרי זה כאילו שעדיין לא סיימו את עבודתם וממילא אין כאן תוספת עבור חוב של הלואה, יעו”ש בגמרא.

ולפי”ז במקרה שלנו, העצה היא שהעובדים יסכמו ביניהם שבזמן שהעובד של שעות אחה”צ מחזיר לעובד של שעות הבוקר, ועובד במקומו בתקופת החגים כפי שסוכם ביניהם, יעזור לו העובד של שעות הבוקר בערך כחצי שעה-שעה, וממילא נחשב כאילו עדיין לא סיים את עבודתו ולא גמר עדיין לתת הלואה לעובד של שעות אחה”צ (כי הרי לא השלים את העבודה איתו בשעות הבוקר), וממילא כשמחזיר לו עכשיו ועובד במקומו בשעות הבוקר, אין זה תשלום והחזר על הלואה שקיבל כי עדיין לא הושלמה קבלת ההלואה, כי הרי הוא התחייב עדיין לעבוד עוד קצת בשבילו יחד איתו בשעות הבוקר, וכל זמן שלא עבד שעות אלו לא נגמרה ההלואה, ושוב ניתן לתת תוספת, כי אינו נותן תוספת עבור הלואה, כי כאמור עדיין אין כאן הלואה.

הרב מנחם נורדמן mdn845267@gmail.com