יש כזה דבר מושלם?

עסק בחיי המשפחה: הקנבס המפעים!

הצעתי לקולגה, איש חינוך ומטפל רב-מעש, שיכתוב טור בעלון שלי. (אני מוציא עלון חינוך וטיפול דו חודשי בשם “בנועם שיח”)

אך הוא אמר לי: “התייאשתי מלכתוב”. שאלתי אותו: “אינך יודע?” “לא! דווקא אני יודע טוב מאוד” – השיב. נו… גברה תמיהתי…

“הבעיה שלי שאני צריך שזה יהיה מושלם, אני כותב ומוחק, כותב ומוחק, וכן הלאה”. אהה, אז גם אתה “פרפקציוניסט”? כן… וכמה חבל…

ואני רוצה לשאול אתכם, כלל הקוראים: יש כזה דבר ‘מושלם’?

אנשים רבים לא עושים דברים, ולא מתקדמים, בגלל שיש להם חשש שזה לא מושלם. לכל אומן יש יצירות שהוא שמח בהם ויש יצירות שאף פעם לא נגמרות. כי הם חשים שזה לא מושלם, ומה שקורה לבסוף, הוא: שלא האומן ולא אנשים אחרים נהנים מהיצירה שנותרת מעלה אבק. אנשים לא מתפתחים בגלל זה!

כל אדם עלי אדמות צריך להבין: אנחנו לא מושלמים! לא צריך להיות מושלמים! אנחנו בני אדם ואנחנו לא מושלמים!

לא צריך “לבלוע רוק” כשאומרים את זה. אנחנו לא טובים בכמה דברים, והכל בסדר. גם לא צריכים להשפיל מבט…

ומעצם היותנו בני אדם – יש לנו גם דברים שאנחנו לא טובים ולא מוכשרים בהם. כשאני יודע לראות מה טוב בי ומה לא, אני לא מפחד מזה – אני יכול לצאת עם זה החוצה. הבעיה בפרפקציוניזם היא שאנו מסתירים את מה שלא מושלם.

ההגדרה של פרפקציוניזם הינה שאיפה לשלימות או צורך לפעול תמיד באופן מושלם, כאשר התנהגות פרפקציוניסטית נחשבת לבעייתית במצבים בהם השאיפה לשלימות הופכת לקו מנחה נוקשה כל כך עד שהיא פוגעת ביכולת הביצוע ותפקודם של אנשים.

למעשה, פרפקציוניסטים מסגלים לעצמם סטנדרטים גבוהים מאוד ולרוב גם לא מציאותיים, או דורשים מעצמם יתר על המידה – מה שעלול להוביל לכך שכל דבר שיעשו לא יראה מספיק טוב עבורם, כולל הם עצמם.

סיפור על האמן

סיפרתי לידידי, סיפור על אמן שהיה ידוע בפרפקציוניזם שלו. כל ציור שלו היה צריך להיות מושלם, עד הפרט האחרון. הוא בילה שעות ארוכות מול הקנבס, מוחק ומצייר שוב ושוב, עד שהיה מרוצה לחלוטין מהתוצאה.

יום אחד, מוזיאון אמנות גדול הזמין אותו, לצייר יצירה מיוחדת לקיר הלבן הגדול בכניסה. זה היה הכבוד הגדול ביותר בקריירה שלו, אך גם הלחץ היה עצום. הוא ידע שכל עין תהיה נשואה אל הציור, והוא הרגיש צורך ליצור משהו מושלם באמת.

הוא החל לעבוד על הציור, אך משהו לא הסתדר. הוא ניסה כל כך הרבה רעיונות, אבל שום דבר לא הרגיש נכון. ככל שעבר הזמן, החרדה שלו גברה. הוא חשש מכישלון, ומביקורת של אחרים.

לילה אחד, כשהוא ישב מול הקיר הלבן הריק, כשהרגיש תשוש ומיואש. הוא הרים את המכחול והתחיל לצייר קו אחד, פשוט ובלתי מושלם. הקו הזה היה התחלה של משהו חדש, משהו שלא היה מתוכנן.

לפתע, האמן הרגיש משוחרר. הוא הבין שהחיפוש אחר השלימות המוחלטת היה עוצר אותו מליצור אמנות אמיתית. הוא המשיך לצייר, והקו הפשוט הפך אט אט ליצירה מורכבת, מליאה בצבעים ורגשות.

כאשר סיים את הציור, הוא היה מופתע מהתוצאה. זה היה שונה מכל מה שיצר בעבר, אך הוא הרגיש שזה הציור הכי אותנטי שלו. הוא תלה את הציור על הקיר במוזיאון, והקהל התפעל.

הציור הזה הפך לאחד היצירות המפורסמות ביותר במוזיאון. אנשים מכל העולם באו לראות אותו, והתפעמו מהיופי והאמת שבו.

המסר

הסיפור הזה מלמד אותנו שלפעמים החיפוש אחר השלימות המוחלטת יכול לעכב אותנו מלהשיג את המטרות שלנו. כאשר אנחנו מנסים להיות מושלמים, אנחנו מפחדים לטעות ולכן לא לוקחים סיכונים ולא פועלים דבר. אבל הטעויות והאי-שלימות הם חלק בלתי נפרד מהחיים, והם יכולים להוביל אותנו לגילויים חדשים ויצירתיים.

אז איך היה המאמר הזה, נהניתם? חשבתי על מה לכתוב.. אמרתי אני צריך שיהיה מושלם… אבל פשוט התחלתי לכתוב… מקווה שנהניתם ממנו.

למדנו אפוא, שחוסר השלימות הוא חלק טבעי מהחיים. אף אחד לא מושלם ואין ציפייה שנהיה כאלו.

בפעם הבאה ניתן טיפים נוספים להתמודדות עם פרפקציוניזם!

הרב חנניה מנס יו”ר מרכז “בנועם שיח”, מנחה הורים ומאמן N.L.P לבעלי עסקים

ליצירת קשר: 058-3201525 n3201525@gmail.com